הלכות תעניות

א.      'יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם' (רמב"ם, תעניות ה, א).

ב.       מלבד תשעה באב, נהגו כל ישראל להתענות גם בג' תשרי (צום גדליה), י' בטבת, י"ז בתמוז, וכן בי"ג באדר (תענית אסתר) (שו"ע, סימן תקנ, סעיף א, נקט לשון חובה לגבי ג' התעניות הראשונות, ולגבי תענית אסתר, העיר הרמ"א בסימן תרפו, סעיף ב, שאין תענית זו חובה ולכן יש להקל בשעת הצורך).

ג.        חיוב התענית בימים אלו, הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים (כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה) (ראה: שו"ע, שם, סעיף ב). בליל התענית מותר לאכול ולשתות עד שיעלה עמוד השחר, אולם אם לאחר שאכל ישן בלילה שנת קבע, ולא התנה שבכוונתו לאכול עוד לאחר שיתעורר, חלה עליו התענית כבר בלילה והוא אסור באכילה כשיקום, גם לפני עלות השחר (שו"ע, סימן תקסד, סעיף א. ולגבי שתיה, מי שרגיל לשתות בלילה, יוכל לשתות עד עלות השחר ללא תנאי. משנ"ב, שם, ס"ק ו).

ד.       שלא כבתשעה באב, תעניות אלו מותרות ברחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה (שו"ע, סימן תקנ, סעיף ב), ובעל נפש יחמיר על עצמו ( של"ה קצט ע"ב; משנ"ב, סימן תקנ, ס"ק ו).

ה.      עשרה בטבת שחל ביום שישי, מתענים בו כרגיל, ויש להמתין עם אמירת הקידוש עד לצאת הכוכבים, גם אם התפללו ערבית מבעוד יום (שו"ת יביע אומר, חלק ו, סימן לא). שאר הצומות לא יחולו  ביום שישי לפי קביעות הלוח המקובלת בידנו (ב"י, סימן תקנ. וראה: שו"ע, סימן תכח, סעיף ב).

ו.        נוהגים לתת צדקה בתפילת מנחה של יום התענית, ויש שנהגו לאמוד את מחיר המזון של יום התענית וליתנו לצדקה (משנ"ב, סימן תקסו, ס"ק יב).

ז.        מי ששכח ואכל, ונזכר במשך היום, אינו רשאי להמשיך לאכול, אלא ישלים את היום בתענית (משנ"ב, סימן תקמט, ס"ק ג), ואינו צריך להתענות בנוסף לכך יום אחר (משנ"ב, סימן תקסח, ס"ק ח).

ח.      מי ששכח שהוא שרוי בתענית, ורצה לאכול דבר מה, ובירך 'ברכה שלפניה', אם סיים את הברכה, יאכל משהו בלבד ממה שרצה לאכול, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. לאחר מכן ימשיך בתענית (שו"ת הלק"ט, חלק א, סימן רנב; שו"ת יביע אומר, חלק ב, יורה דעה, סימן ה). אכן, אם רק התחיל לברך: 'ברוך אתה ה', יסיים 'למדני חוקיך', מבלי לטעום כלל.

ט.      ילדים שלא הגיעו למצוות, פטורים מתעניות אלו (א"ר, סימן תקמט, אות ז), וגם אין לעודד אותם להתענות חלק מהיום (חיי"א, כלל קלג, אות ו). אכן, ילדים שמבינים את משמעות התענית, ראוי לחנכם שיאכלו רק לפי הצורך ולא מעבר לכך, ובודאי שלא יאכלו ממתקים (משנ"ב, סימן תקנ, ס"ק ה).

י.        נשים הרות או מיניקות, פטורות מלהתענות תעניות אלו (רמ"א, סימן תקנ, סעיף א. אמנם הרמ"א כתב 'מצטערות הרבה', אולם פוסקים רבים הורו שכיום כל מעוברת ומיניקה בכלל מצטערת. ראה: פסקי תשובות, עמ' סג), והן רשאיות לאכול מיד בבוקר, אך לא יתענגו במאכל ובמשתה אלא רק כפי הצורך (שם).

יא.    גם אשה בשלבי הריון ראשונים, כשעדיין 'לא הוכר עוברה' (כלומר ארבעים יום מתחילת ההריון), אם היא מרגישה חולשה, אין היא חייבת לצום (משנ"ב, שם, ס"ק ג).

יב.     כל תקופת ההנקה, מכיון שקיים חשש שהחלב ייפסק מחמת הצום, אין לצום (ראה: שו"ע, סימן תקנד, סעיף ה). ויש הסבורים, שעשרים וארבעה חודשים משעת הלידה, הוא זמן ההנקה שנשים פטורות בו מהצום, גם אם הן אינן מיניקות בפועל (ראה: שו"ת יחוה דעת, חלק א, סימן לה).

יג.      חולה, אע"פ שאין בו סכנה, אוכל כדרכו מבלי לחשוש (שו"ע, סימן תקנד, סעיף ו), ובלבד שלא יאכל בפרהסיא  (שו"ת מנחת אלעזר, חלק ג, סימן ג), ולא יתענג במאכל ובמשתה(כדלעיל סעיף י).

יד.     יולדת לאחר שבעה ימים ובתוך שלושים יום ללידה, דינה כחולה שאין בו סכנה, ופטורה מהתענית (שם).

טו.    חיילים הנמצאים בפעילות בטחונית מבצעית, והצום עלול לפגוע בכשירותם המבצעית, ישתו, ואף יאכלו לפי הצורך, ואינם רשאים להחמיר(עם כלביא, או"ח, חלק א, סימן רד).

טז.    מי שמבשל בצום לצורך סעודת מצווה, מותר לטעום מן התבשיל (ולפלוט מבלי לבלוע) (משנ"ב, סימן תקסז, ס"ק  ו), ויש שהחמירו ואסרו אפילו לגעת באוכל, מחשש שיטעה ויאכל (פמ"ג, מ"ז, סימן תריב).

יז.      נהגו שלא להתרחץ בתעניות אלו (רחיצת כל הגוף במים חמים) (שעה"צ, סימן תקנ, ס"ק ח), מלבד בתענית שחלה בערב שבת (משנ"ב ס"ק ו).

יח.    לכתחילה אין לצחצח שיניים בתענית ציבור, אולם למי שמצטער יש להתיר (פסקי תשובות, עמ' קסג).

יט.    מותר בתענית ליטול תרופות שאין החיך נהנה מהן, ללא מים (באר היטב, סימן תקסז, ס"ק ז, בשם דבר שמואל. ילקו"י, מועדים, עמ' 535), ומי שנזקק לתרופות, מותר אף אם הן טעימות, והוא הדין לגבי מי שאינו מסוגל לבלוע תרופות ללא מים(שהרי חולה שאין בו סכנה אינו חייב בתענית כלל, וכ"ש שמותר לו ליטול תרופות).

כ.       ביום התענית, מוסיפים לומר 'עננו' בתפילת העמידה (שו"ע, סימן תקסח, סעיף א).

כא.   מי שפטור מהתענית, אינו אומר בתפילתו עננו כלל (ביה"ל, בימן תקסה), ולכתחילה לא יהיה שליח ציבור (שו"ע, סימן תקסו, סעיף ה), ואין להעלותו לתורה (ואם קראו לו, יעלה. משנ"ב סימן תקסו, ס"ק יט).

כב.   מי שחייב בתענית, אך שכח ואכל, יש מי שאומר שעליו לומר עננו בתפילתו(משנ"ב, בימן תקסח, ס"ק ג, וראה: מקראי קודש, עמ' כא-כב, הערה פ), ויש מי שאומר שאם אכל יותר מכזית מאכל (19 סמ"ק), אף על פי שעליו להמשיך בתענית, לא יאמר עננו בתפילתו (ילקו"י, שם, עמ' 353).

כג.    שכח לומר עננו בברכת שומע תפילה,  (למנהג הספרדים: הן בשחרית והן במנחה; למנהג האשכנזים: בתפילת מנחה בלבד), ונזכר לאחר שאמר את המילים 'ברוך אתה ה' של 'שומע תפילה' (או אף לאחר מכן), אינו חוזר, ויאמר עננו בסוף תפילתו, לאחר "יהיו לרצון" הראשון (שו"ע ורמ"א, סימן תקסה, סעיף ב). אך אם נזכר ששכח לאחר שעקר רגליו, לא יחזור ויתפלל, אלא ישתדל לשמוע זאת משליח הציבור בחזרת הש"ץ (שו"ת מהרי"ל, סימן יג).

כד.   שליח ציבור ששכח (בחזרת הש"ץ של שחרית ומנחה, כברכה בפני עצמה), אם לא סיים עדיין 'ברוך אתה ה', של ברכת רפאנו, ישוב ויאמר עננו, וימשיך את התפילה כדרכו, אולם אם כבר סיים את ברכת 'רופא חולי עמו ישראל', ימשיך בתפילה כדרכו (שו"ע, סימן קיט, סעיף ד), ויאמר עננו בברכת שומע תפילה, ויסיים: 'ברוך אתה ה' שומע תפילה' כיחיד (רמ"א שם). אם שכח גם בברכת שומע תפילה, אינו חוזר (ראה: משנ"ב, שם ס"ק יט).

כה.   לכתחילה, על מנת לומר עננו בחזרת הש"ץ, כברכה בפני עצמה(שו"ע, סימן תקסד, סעיף ג), או להוציא ספר תורה ולקרוא בו 'ויחל' (משנ"ב, שם, ס"ק יד), צריכים להיות בבית הכנסת, לפחות עשרה מתענים בוגרים. אם אין בבית הכנסת עשרה מתענים, יש אומרים שאין להוציא ספר תורה, ואין לומר עננו בחזרת הש"ץ, ויש שמקילים שאם יש לפחות שבעה מתענים אפשר להוציא ספר תורה, וגם לומר עננו בחזרת הש"ץ (משנ"ב, שם, ס"ק יד; ילקו"י, שם, עמ' 547).

כו.    בכל התעניות הללו, הכוהנים נושאים כפיהם בתפילת מנחה הסמוכה לשקיעת החמה, אך לא במנחה גדולה (שו"ע, סימן קכט, סעיף א; תקסו, סעיף ח).

כז.    כהן שאינו מתענה, לא יעלה לדוכן (פר"ח, סימן קכט, אות א). כשאין כוהנים בבית הכנסת, אומר הש"ץ בחזרת הש"ץ: אלוקינו ואלוקי אבותינו ברכנו בברכה וכו' (גם במנחה גדולה, ראה: רמ"א, סימן קכט, סעיף ב).

כח.   'כל השרוי בתענית…הרי זה לא ינהג עידונין בעצמו, ולא יקל ראש, ולא יהיה שמח וטוב לב, אלא דואג ואונן, כענין שנאמר: מה יתאונן אדם חי' (שו"ע, סימן תקסח, סעיף יב). וישמור עצמו מן הכעס (משנ"ב, שם, ס"ק נ).