יונתן ברניג ז"ל

נולד בי"ד שבט התשמ"ג, בן שלישי למשפחת ברניג. למד בבי"ס היסודי "חורב" ובישיבה התיכונית "נתיב מאיר". היה חניך ומדריך בעזרא סניף מרכז.

בהיותו בן 16 חלה בסרטן. על אף המחלה השתדל יונתן להמשיך ולחיות את חייו כרגיל תוך אמונה גדולה ושמחה. בשנת 2001 נפצע יונתן יחד עם שניים מחבריו בפיגוע טרור במרכז העיר. גם בשעת כאבו האישי השתדל יונתן לא להטריח את סביבתו, וברגישותו הרבה דאג ועזר למשפחתו ולחבריו בחיוך, במילה טובה ועידוד כשצריך. הכרת התודה הייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו של יונתן שהעריך כל דבר שנעשה למענו.

ביום חמישי, ב' אלול התשס"ד נפטר והוא בן 21.

יהי זכרו ברוך.

מתוך דברים שנאמרו לזכרו בתום 30 יום לפטירתו-

"דברים לזכרו" נשמע כל כך מוזר, מנוכר, מרוחק.

חשבתי אולי לעשות אלבום תמונות. מה הייתי מכניסה? תמונה של ילד קטן חמוד לצד רחלי התינוקת? או תמונה שבה הוא משחק עם אריה כדורגל? אולי תמונת סיום מהגן- אוניברסיטה, לצד תמונת משושה אותה כבר הכיר בגיל 3? תמונות מתחפושות הפורים מלווים בפנים מצחיקות, כפי שתמיד ידע לשעשע אותנו? תמונות מהבר- מצוה אולי, חגיגה אותה ביקש לערוך בצמצום, כדי לא לגרום לקנאה בין חברים? ויש תמונות קשות יותר, לאחר הפיגוע, שוכב בבית החולים וזוכה לביקורו של ראש עיריית ניו יורק ג'וליאני... או תמונה של פוסטר ה"יומולדת שמח" שנתלה בין קומות הקניון ע"י חברים יקרים. יש תמונות מלאות הבעה, כמו מהחתונה של מיכה, כשפניו קורנות מאושר, מחפות על כאב פיזי לא מבוטל... תמונות...

אולי נכתוב ספר. נחלק אותו לשערים.

שער השמחה- יונתן, מאושר תמיד בשמחותיהם של אחרים, שותף אמיתי וכנה ברגעים המרגשים של אחרים, ימי הולדת של בני משפחה וחברים, לידתם של האחיינים, מסיבות גיוס ושאר אירועים. תמיד הוא שמח לשמוע, פניו מתמלאות באור, ועיניו צוחקות.

שער הכשרונות- כשרונות לימודיים, מחשבה חדה, קליטה מהירה. על כשרונות חברתיים מוצלחים ביותר יעידו עשרות החברים המקיפים אותנו עד היום. כשרון להבחין ברגישויות של אחרים, וכשרון להעיר הערות מבלי לפגוע. אוסף השירים והחרוזים אותם חיבר לכל אירוע, יעידו בודאי על כשרון כתיבה אבל לנו הם יעידו עוד יותר מכך על כשרון לשעשע אחרים, תמיד היה בהם נימה מתבדרת וגרמו לנו להתפקע מצחוק.

ומה נכניס בשער החסד? לרבים מאיתנו יש ללא ספק סיפור להוסיף. בשקט, מאחורי הקלעים, טרח לעשות הרבה מעשים טובים, גם כשכבר היה מאוד קשה. מתנדב תמיד לכל משימה ולא עושה ענין. חושב איפה אפשר להועיל, מה אפשר לעזור, ומה נכון לעשות. אפילו כשכבר היה קשה לו ללכת, התנדב ללכת לקניות, כי לדחוף עגלת קניות הוא עוד מסוגל, וגם כשכבר לא יכל לדבר כמעט, שלח sms מעודדים למי שרוחו נפלה.

בשער עבודת ה' יכולנו לכתוב איך הקפיד על כל פרט, ולא כמצוות אנשים מלומדה אלא היה שואל ומקשה באמונה, דבק במטרה. לומד שניים מקרא ואחד תרגום. אפילו בימיו האחרונים עשה כל מאמץ להניח תפילין בעצמו. בשער הצדיקים הוא בודאי מהלך עכשיו, ולא אנו נצטרך להעיד.

ואולי, אולי הייתי נותנת דקה אחת לכל אחד שנוכח כאן לחשוב על יונתן, והייתי אוספת את כל המחשבות האלה... הייתי מוצאת את כולכם מחייכים בחצי פה, ודמעה נקווית בקצה העין. כי זה יונתן שלנו. הוא נתן לנו כל כך הרבה רגעים שמחים, זכרונות נעימים, שמחממים את הלב, ולנו, לנו נשאר רק דמעה. כי אנחנו מתגעגעים אליך יונתן, מאוד, מאוד. אנחנו רוצים אם רק היה אפשר, לראות אותך שוב צועד- צולע לעברנו, עם הפנים המצחיקות, ותנועת היד שתבטל לנו את העצב. אנחנו רוצים רק להגיד, אנחנו אוהבים אותך יונתן. ותודה על הכל."